אז החלטתי לכתוב בלוג..
למה? אולי כי אני אוהב לכתוב, אולי כי סתם משעמם לי, אולי כי חפץ אני לחלוק את הרהורי ליבי, אולי הכל נכון.
אולי זה יהיה הפוסט היחיד שאכתוב, אולי אכתוב עוד רבים.. מי יודע.
האמת היא שלא חשבתי שאכתוב בלוג אי פעם. כמו שלא חשבתי שאעשה כל מני דברים. כמו למשל, לשבת בשעות הערב המוקדמות עם בוקסר, גלימה אדומה וסוג של כתר באמצע שדרות רוטשילד על הכסא הירוק עם המדרגות כשלמרגלותיי שלט האומר 'המלך הוא עירום, הגיע הזמן להתעורר!'
למה עשיתי את זה?
אפשר לקרוא לזה תרגיל באומץ, אפשר לקרוא לזה תרגול חופש, אך בעיקר עשיתי זאת כדי להשקיט קצת את הקולות הלוחשים בראשי ומלווים אותי שנים רבות. קולות האומרים: מה יגידו עליך? מה יחשבו עליך? אף אחד לא יאהב אותך! מי אתה בכלל?! לא מגיע לך! אתה סתם אתה! וכו'
המטרה הייתה בעצם להבין ולהטמיע בתוכי שאילו רק קולות.. ואין להם שום אחיזה במציאות אלא אם כן אבחר ליצור אחיזה שכזאת ע"י כך שאאמין להם וזה בעצם מה שאשדר 'החוצה' וזה מה שבעצם יקלט ע"י ה'חוצנים'. כלומר, ע"י האנשים בחוץ וכך יתייחסו אלי בעצם וכך יוצר מעגל קסמים שכזה וחששותיי כביכול יתאמתו וזה יהפוך לסוג של אמת בשבילי.
כמה מילים על פחד.
בחווייתי את הפחד נוכחתי לדעת שהפחד הזה הוא פחד קיומי, פחד מוות! הילד הקטן שם שבתוכי שכנראה עדיין לא התבגר, שעדיין מחכה לאישורים מבחוץ, לחיזוקים, לזה שיגידו לו שאוהבים אותו ושהוא שווה משהו, מפחד בעצם למות וכשהפחד שם הוא עוצמתי ונראה ממש אמיתי ואף לעיתים משתק.
לאט לאט אני חווה את הפחד כחבר ותיק ויקר שבעצם רוצה בטובתי, רוצה להגן עליי (?) זהו בעצם מנגנון הגנה משוכלל מאין כמותו, שכיצור אינטליגנטי להפליא פיתחתי ושכללתי עם השנים כתוצאה מחוויות ילדות כאלו ואחרות. הבנתי גם שאין כל טעם להלחם בו ולשנוא אותו כי זה סתם מיותר ומתיש ולא באמת עוזר.
כעת אני מבין גם (לפחות אינטלקטואלית) שאותו מנגנון הגנה בעצם לא משרת אותי כבר יותר, אין לי בו כל צורך. ואם לדייק, הוא אפילו פועל ל'רעתי' כביכול.
איך? הוא נמצא שם כמסך של תמונות וקולות המפריעים לי לראות את 'עצמי' באמת, להקשיב ל'עצמי' באמת, להבין מה אני ומי אני באמת. כל שאני שומע הוא את קולו של הפחד, 'עליך לעשות כך' 'אל תעשה כך' 'אולי בעצם כך עדיף' שמא תכשל, תפגע, לא תהיה אהוב, תפסיד, תכאב וכו'
וכל זה בעצם רק גורם לעגמת נפש, לתחושת פספוס, תסכול. כל זה גורם לי לחשוב ולחשוב ולחשוב, מה יהיה הכי מדויק בשבילי כביכול וכך חולפים להם הימים בלחשוב ולחשוב. כתוצאה מכך, נולדת התחושה שכאילו החיים עוברים לידי ואני במקום להסתער עליהם בהתרגשות, לחיות אותם במלואם, עסוק בלהגן על עצמי, לשמר ולטפח את אותו אזור נוחות מוכר ולא נוח בעליל.
אז מה עושים בעצם?
משחררים את המערכת המשוכללת המאפיינת אותי כביכול? מתחילים לחיות! איך?
ישנן כל כך הרבה שיטות, דרכים, המלצות שזה כבר מבלבל. האם זה מתאים לכולם? איך אני מוצא את הדרך המתאימה בשבילי? הדרך אל החופש. או יותר נכון 'הדרך לשומקום', הדרך אל קבלת ה'עצמי' כמו שהוא בדיוק על כל 'מגרעותיו' כביכול. הדרך אל ההבנה העמוקה שאני כבר חופשי, שלם, אהוב, מצליח, יצירתי, מוכשר, חושני, יפה, אהוב, שאני בעצם הכל. (מה זה אומר בעצם..?) ושזה לא תלוי בכלום! אלא בהכרה שלי את 'עצמי' האמיתי ובהגשמתו.
יש לי עוד מליון שאלות. מי אני באמת? מה אני? מאיפה באתי? מה זה העולם הזה? מי אלו היצורים האלו שמסתובבים פה? מה אני עושה פה בכלל? ועוד ועוד
לחלק מהשאלות 'מצאתי' כביכול תשובות בספרים, סדנאות, הרצאות, סרטים. את חלקן בדקתי, את חלקן לקחתי, לחלקן האמנתי ואת חלקן עדיין בודק וחוקר.
ולסיום, ציטוט יפה שמצאתי "אם אינך יודע לאן אתה הולך, כל דרך תקח אותך לשם" לואיס קרול
בהצלחה לכולנו ונפגש בדרך.. ~)
