ובחרת בחופש והיית אך שמח

בחירה מהי?

בחירות => מלשון לבחור => ב-חירות (בחופש)

החופש בידינו לבחור להאמין בכך שאנו חופשיים בכל רגע לבחור :)

מתנה גדולה קיבלנו והיא 'הבחירה החופשית. מתנה נפלאה מאין כמותה, פשוטה עד כדי כך שקשה לתפוס אותה ובטוחים אנו כי מסתתר כאן משהו הרבה יותר מורכב.

זה פשוט מאד למיטב הבנתי.

בחירה בשיעבוד

אני בוחר להאמין שאני לא מספיק טוב, לא שווה יותר מדי, שאני צריך לעבוד קשה כדי להשיג משהו, שיש מה להשיג בכלל.. שאם אתנהג בצורה מסוימת לא יאהבו אותי ואז אני אהיה מסכן? כך יקרה, זאת המציאות שאצור! זה פשוט עד כדי כך.

אני בוחר להאמין לפחד, להתערבב עם הרגש, לתת לו לנהל אותי, לעכב אותי מלעשות דברים שאני בתוך תוכי מאד רוצה לעשות, להגיד, לחוות וזה יוצר תסכול וכאב.
בקיצור, אני בוחר לשעבד את עצמי לאמונות המעכבות אותי מלבטא את עצמי, מללמוד, להתפתח.

בחירה בחופש

אני בוחר לראות את הפחד אבל לא להאמין לו, לצאת רגע מסערת הרגשות, להבין שהבחירה בידי כרגע לעשות, להגיד, להיות מי שאני רוצה בכל רגע נתון וזה בסדר גמור! זה לא מוריד מערכי בכי הוא זה. להיפך, כמה שאהיה יותר כנה, אותנטי, אבחר לקבל את עצמי בדיוק, אבל בדיוק כמו שאני, כך תשתקף לי המציאות. כך יתייחסו אלי מבחוץ. ואפילו אעורר השראה באחרים לעשות כן, להעיז, לנסות, לחיות, להיות.

לוחם וקורבן

כמה מילים בהשראת הספר "האש שבפנים" (קרלוס קסטנדה)

אני מבין שבידיי הבחירה להיות קורבן, להאשים, להיות מושפע ומנוהל ע"י לחץ המופעל עלי, כעס המופנה לעברי, שפיטה. בידי הבחירה להתכנס בקונכיה של עצמי, לשפוט את עצמי ואת הכל, לסבול.

ומצד שני, בידי הבחירה להיות לוחם. אבל לא בקטע של כח, שליטה ואלימות. להפך, לראות את מה שהכאב בא לומר לי ממקום מקבל, ממקום שרוצה ללמוד, לגדול. הרגש הוא שליחו של הנשמה, הוא בא להנחות, לכוון. בידיי הבחירה לראות את ההזדמנות שב'זבל' שלעיתים נזרק עלינו. כמו בסיפור עם החמור האמיץ.

תופעת השכחה

זוהי תופעה מוכרת, שכיחה ונפוצה בקרב בני האנוש..

מי אני? מה אני עושה פה בכלל?

ברגע אחד - אני מחובר לעצמי, לאלוהי שבי, שבהכל, לעצים, לאדמה, לכל יצור חי, מתרגש, רטט של הוויה, של חיבור, של אהבה עובר בי. אני צוהל, שמח, מתענג על שאון גלי הים, על התחושה הנעימה של החול, על קרני השמש המלטפת, על חריקות הנדנדה המתנדנדת, על איוושת הרוח בעלים, על ריח משובח של אדמה רטובה ועוד רבים וטובים, מתמלא באהבה אין קץ.

וברגע הבא - שוב נופלת עלי השכחה. הפחד משתלט ואני מאמין לו בכל ליבי. הכל נראה חשוך ומאיים. הקולות והצלילים נשמעים מפחידים ומעיקים. הגלים מעצבנים, העצים סתם עצים. אנשים נראים לי כרוצים לקחת ממני ואני נכנס שוב למצב של הגנה, של כוחניות, של נסיון לשלוט, או לחילופין מתכדרר כקיפוד ומרה שחורה עוטפת אותי.

ואז שוב נזכר.. וחוזר חלילה.. 'לופ' שכזה.

המכונה המכונה נפרדות

זוהי מכונה משוכללת מאין כמוה שהרגש העיקרי השולט בה הוא הפחד ותולדותיו - כעס, שפיטה, שנאה, דכאון, בלבול, הגורמים לתחושת כיווץ. לטענתה, אנו נפרדים אחד מהשני, וטוב שיהיה לנו כמה שיותר כח ושליטה כי כך נשרוד וכך יהיה לנו טוב.

להיפך מאהבה ותולדותיה - שמחה, שלווה, קבלה, בהירות, חיות, הגורמים לתחושת התרחבות, שייכות. 

הנפרדות תעשה ככל שביכולתה כדי להמשיך ולהתקיים במגוון דרכים גאוניות, שונות ומשונות. תשכנע אותנו בצדקתה ותתן לנו הוכחות, ותטיל ספק ותזרע פחד. מה שיצור אצלינו קונפליקט פנימי, כי באנו מאהבה, מאחדות, אנחנו האהבה, אנחנו האחדות, כולנו אחד.

אז מה עושים?

אין מתכון פלא.. לכל אחד יש את הדרכים שלו להזכר שוב ביופי ובעוצמה שהוא, באחדות ממנה הגיע והוא היא. אע"פ שאני לא באמת מצליח להבין בשכל את חכמת הבריאה והקיום, את מטרת היותי. אע"פ שלהבין בצורה מושכלת שאני חופשי זה לא מספיק כי אין זו הבנה אמיתית. אני מסוגל להרגיש זאת ברגע שאני מרשה לעצמי להרפות.

הרפיה מהנסיון להשיג, למלא את 'החסר' שלא באמת חסר. ברגע שאני מבין את האשליה שהשתלטה עלי, שבחרתי להאמין בה. האשליה המספרת לי שאני לא מספיק טוב, שאני צריך להוכיח את עצמי, להתנהג בצורה מסוימת, לרצות אחרים, שיש משהו שהוא 'נכון' לעשות יותר ממשהו אחר, שיש לי אויבים הצרים עלי ומאיימים להשמיד, שאני נפרד מכל הקיום.

הנסיון 'להבין'

עוד דבר העומד בעוכרי הוא נסיון השכל 'להבין' את איך שהכל עובד, את חכמת הקיום המופלאה והמסתורית. זהו עוד פן של השליטה הקיים בי. הצורך לדעת איך בדיוק הכל עובד ומה יהיה ומה אני צריך לעשות כדי שהכל יעבוד לטובתי.

להבנתי, ישנם דברים שהם מעבר להבנתי :). מעבר להבנה שכלית מופשטת. אך החלק החושב שבי מתעקש ונלחם להבין. מנסה להאחז בכל דרך שהיא במשהו 'מוחשי' כביכול, משהו שאפשר 'להוכיח'.

ולסיכום

הדרך הטובה ביותר 'להתמודד' עם המצב המורכב המכונה 'אני' לדעתי, היא להיות מודע לאותו חלק חושב, לאהוב אותו, לדמות אותו לילד קטן וסקרן שמשתוקק להבין ולדעת, ופשוט להתמיר את הצורך הזה, לנתב אותו ללמידה אמיתית. אמרו חכמינו 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'. החכמה האמיתית היא לדעתי, לבחור להפוך את היצר ליצירה, לבריאת מציאות שמחה, נעימה, להפוך את האנרגיה הבוערת בנו להבין ולחקור כדי לשאול את השאלות הנכונות מבלי לנסות לענות עליהן מיד בצורה מושכלת אלא לתת להן להיות, לצוף בתודעה. והתשובות יגיעו.. לא דרך השכל, דרך מקום אחר שאני לא יודע איך להסביר אותו, זה משהו שמרגישים בתאים, בעצמות, בנשמה. ואת ההבנות האלה משיגים רק כשמסכימים להרפות באמת.

זה לא תמיד קל, להרפות, שזה הזוי! זה לעיתים נחווה כמלחמה, כמאמץ וזה מעייף ומתיש. אך אל יאוש, זה שווה את המאמץ :) והכי חשוב לזכור, שאין לאן להגיע כי הדרך מובילה לשומקום..

לעשות לעשות לעשות

אז מה עושים עכשיו? יש משהו מעניין? מה בא לי לעשות? 

מתקשר להוא, מדבר עם ההיא, מצ'וטט עם ההם. רוצה לעשות משהו.
למה? בדרך כלל כדי להשיג משהו.
מה להשיג? כל מני דברים. סתם לא להיות לבד, להעביר את השעמום, להשיג תשומת לב, להרגיש אהבה, להרגיש טוב ועוד.
שמתי לב ש 99% מהדברים שאני עושה הם כדי להשיג משהו. וזה בדרך כלל משהו פנימי, כמו הרגשה טובה, סיפוק, אהבה, חופש, הערכה, שקט, שלווה.

עכשיו, לפי מה שהבנתי עד עתה, מה שלמדתי, מה שהפנמתי, אושר, חופש, שמחה, סיפוק, אהבה, שלווה, אמיתיים הם אינם תלויים בדבר. מכיוון שאם למשל אני תולה את האהבה שלי במשהו, יעני מציב תנאי, אזי בטל התנאי בטלה האהבה. כמו שאמרו חכמינו כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם  (פרקי אבות ה' משנה ט"ז)
ואז זה הופך את זה ללא אמיתי, למשהו שהוא לא מתקיים בזכות עצמו אלא 'תלוי' במשהו.

אני אתן דוגמא, למשל אם אני רוצה ללכת לפגוש חברים שאני אוהב או לפגוש איזה מישהי כדי להרגיש אהוב, כדי להרגיש מוערך, כדי להרגיש טוב, כדי שיהיה לי מעניין, כדי להרגיש שאני שווה משהו. זה אומר שאני יוצא מנקודת הנחה שכרגע אין לי את הדברים האלה, או שאני לא הדברים האלה, שאני לא מוערך, שאני לא שווה, שאני לא חופשי שאני לא שמח. וזה חבל.. כי מה שאני חושב על עצמי, מאמין שאני כרגע, זה מה שמתקיים, ע"פ חוקי הטבע והקיום. כיוון שהזמן היחיד הוא 'עכשיו'. 

בפשטות, כרגע אני לא מאמין שאני חופשי, לא מאמין שהשמחה שלי לא תלויה בכלום, לא באיך שאני נראה ולא במה שאני עושה או יעשה, לא מאמין שאני שווה המון ושיש לי אוצרות לתת. וזו טעות איומה!
כי כולנו מתנות מהלכות! כולנו יהלומים מנצנצים אהובים ויפים. אנחנו החופש! אנחנו השמחה! אנחנו האהבה!

בטוח יצא לנו להרגיש את זה, להיות זה בכל מני רגעים בחיים בהם התמסרנו בטוטאליות לחווית ההווה. בין אם זו שקיעה שמיימית, בין אם זה לעשות אהבה ולהיות שם לגמרי בלי לתת למחשבות להפריע, להקשיב למוזיקה ולהתענג עליה, לרקוד מכל הלב. אנחנו בטח זוכרים שברגעים הללו הפכנו להיות השקיעה, הפכנו להיות המוזיקה, הריקוד, האהבה.

אז מה הבעיה? למה אנחנו מחפשים כל הזמן את הדברים האלה שכבר קיימים בנו, שהם אנחנו?!
העניין הוא שהלבשנו על עצמינו כל מני אמונות והתניות הסותרות ומסתירות מאיתנו את האמת האמיתית שאנחנו את היופי, את האלוהי שאנחנו. מה שיוצר אצלינו עמוק בפנים קונפליקט, סבל. האם זה חלק מהמסע שלנו כנשמות שבאו ללמוד את עצמן, להתפתח? אולי.. 

אז כחלק מדרך המודעות בה אני צועד, אני משתדל לשים לב לדברים שאני עושה. למה אני עושה אותם? מאיזה מקום זה מגיע? מה אני מנסה להשיג? 
זה דורש המון תשומת לב, הקשבה, התבוננות וכנות!

עכשיו, אחרי כל התובנות הללו, עלתה בי שאלה..
אם אני כבר חופשי, אם אני השמחה, אני האהבה. אם הדברים האמיתיים אינם תלויים בדבר ולא דורשים סיבה. אז מה זה אומר לגבי הדברים שאני עושה? למה אני עושה אותם בעצם? למה לי ללכת לפגוש חברים? למה לי ללכת לרקוד? למה לי לכתוב את הבלוג הזה? מה אני עושה פה בכלל?

אדם חכם אמר לי, אנחנו כאן כדי להבין את זה באמת, אבל באמת, בכל התאים ובכל האיברים, להיות זה. ואז פשוט לחגוג את זה!
אנחנו בלונה פארק ענק צבעוני ויפהפה. ובמקום לשחק וליצור ולהנות ולאהוב אנחנו נלחמים וכועסים וכואבים. שזה אחלה כי זה חלק מהמסע, מהלימוד. אבל חלאססס לי אישית נמאס. 

אז מה עושים בנידון?! :)

מלך

להיות מלך
מה זאת אומרת בעצם? מה זה מלך? למה לי להיות מלך? אני יכול בכלל להיות מלך?
את ההשראה אני שואב מהספר הקסום 'באדולינה' של גבי ניצן.
חוויה נעימה, רטט של חיים, של כמיהה, של רצון פנימי עמוק עבר בתוכי במהלך קריאת הספר.
שאלות רבות צצו בתוכי, הבנות, תהיות.
הבנתי למשל שלהיות מלך באמת זה לא שיהיו לך המון נתינים ושאתה קובע לכולם מה לעשות ויש לך ארמון ענק וים של כסף. מלך, הוא בכלל מצב תודעתי הכרוך קודם כל בבחירה. עליי לבחור לגלם את דמות המלך, כי המהות של מלך כבר טבועה בתוכי ובכל אחד ואחת. אנו עשויים מהכל ומכלום. אנו יכולים לבחור להיות מי שרק נרצה, והעיקר הוא שנהיה שלמים ומחוברים למה שאנחנו ולמי שאנחנו באמת.
אז אוקיי, בחרתי. אני מלך! ווהווו! מה זה אומר בעצם? מה עושים? איך מתנהגים?

אז מהו מלך?
מלך אמיתי, מחובר היטב לעצמו ולהכל, יודע את רצונו האמיתי, מודע לסביבתו ונוכח בכל רגע ורגע.
מלך אמיתי, מקבל את כל אשר חפץ, משיג את כל אשר ביקש ולכל מקום שיגיע הרי הוא מסודר בדיוק בשבילו, כאילו ידעו על בואו וכאילו ידע הוא להגיע ולהיות במקום הנכון באותו הזמן.
כשאתה מלך אתה לא חושב עבר ולא חושב עתיד, ההווה פרוש לרגליך, סובב אותך, אופף את צעדיך. אתה נוכחות חזקה של ביטחון ואמונה, אהבה שאינה תלויה בדבר.

מה עושים כשנהיים מלך?
מה שרוצים! מלך, מחובר לרצונותיו, מודע להם היטב ומגשים אותם בזמנם.
אין דבר העומד בדרכו ולכל דבר יכול הוא. גם אל הדרקון המפחיד ביותר ישא מבטו ובחיוך מלבב ימשיך בדרכו.
חי הוא את חייו במלואם ומתענג על נפלאותיהם של חוויותיו, על המתנות הרבות והטובות הסובבות אותו, על ריחות, טעמים, תחושות, על עצים ופרחים, שמש וציפורים, על אנשים מיוחדים ומשעשעים, על עצם היותו.
הודיה גדולה בליבו על הקיים, על עצמו, על שישנו ועל שאינו.

נשמע טוב! איך באמת הופכים להיות מלך?
אתה כבר מלך! מה שנותר הוא להבין את זה, להבין שאתה יכול לבחור להיות מי שרק תרצה כי אתה הכל.. אתה, אני, הוא, היא, הם, אנחנו, הכל אחד הוא. ועל כן, כשתבחר להיות בדמות המלך ותבין את 'תפקידו' תוכל פשוט להיות.
יש לציין כי התפקיד ככל שנשמע מפתה ומרתק, לא קל הוא להרבה אנשים.
מלך הוא דוגמה לקבלה טוטאלית, אהבה ללא תנאי ללא שום תחושת אשמה ופחד, חופש מוחלט, נוכחות חזקה ונעימה.
רוצה להיות כזה? אתה כבר כזה! רק תסתנכרן על זה, זאת במידה ואתה רוצה זאת באמת.

אני אומר את זה לעצמי ותוהה.. מדוע באמת אני לא מיישם את זה? מה מונע ממני? מה עוצר אותי? אני מפחד ממשהו? הרי תמיד חלמתי להיות כך. אז עכשיו כשמתברר לי שלא צריך לעשות שומדבר כדי להיות זה ושאני כבר כזה, אלא שאני פשוט לא מודע לזה או לא מאמין בזה או לא יודע מה, אז אני מבין שכנראה אני שם לעצמי רגל פה בעצם.
יש בתוכי מן סתירה פנימית.
קול אחד בתוכי אומר: נו הבנתי את העניין, אז יאללה בוא נתנהג כמו מלך. מה הסיפור? זה לא כזה מסובך. הרי זה מה שתמיד רצית לא ככה?
קול אחר בתוכי, עמוק בתוכי, לוחש: אתה חי בסרט.. איזה מלך ואיזה נעליים. אין לך מושג מי אתה ומה אתה. מה אתה מקשקש לי פה שטויות על מלך, שמלך. מה מלך מה?! לך תמצא לך איזו עבודה טובה, תכיר איזה בחורה, תלמד משהו, תתחיל לחיות, מה נסגר אתך?! אתה אוטוטו בן 30!

אני כותב את זה וחיוך עולה בי, מן גיחוך של הנאה לנוכח הדיאלוג הפנימי המתנהל בתוכי, לנוכח הקונפליקט הגאוני המתרחש שם בפנים. (ומי זה המקשיב לכל זה בעצם..?)
אך לעיתים כשאני עמוק בקונפליקט זה לא תמיד כיף. זה יכול להתבטא בחוסר סבלנות, כעס, תחושת אשמה, חוסר בטחון, תסכול, מרמור. וגם את זה אני לומד לקבל באהבה, את הנפילות, את ה'לופים' של השפיטה העצמית, את המצב התודעתי
הנוכחי בו אני נמצא כרגע. לומד את תחושותי ואת מקורן, את רצונותיי ואת משמעותם וסיבתם.

כמה מילים על אקדמיית החיים
וואו, זו חתיכת אקדמיה, פקולטות רבות לה וכולנו תלמידים בה.
פקולטה לסבלנות, פקולטה לשלווה, פקולטה לאהבה עצמית, פקולטה לחמלה, פקולטה לחופש ועוד רבות וטובות.
השיעורים פתוחים לכולם, זמינים בכל רגע ובכל סיטואציה. הכל זכות, אין חובה, יש בחירה חופשית. כל אחד בוחר אם ללמוד, מתי ללמוד, איך ללמוד ובאיזה קצב. ותכלס, הכי כיף ללמוד ביחד, לעשות שיעורי בית ולשתף בחוויותינו את שותפינו לספסל הלימודים.
אין זה ידע מושכל כי אם ידע שמעל השכל אשר כמובן גם מנותח ע"י השכל ומובן על ידו עד כמה שהוא מסוגל להבין.
זו יותר חוויה, חוויה של הנשמה.

הלימודים מרתקים, לא תמיד קלים ולא תמיד נחווים כ'כיף', וככל שעולים כיתה, עולה רמת האתגר. כך מתפתחים, כך למדים. חווית הלימוד יכולה להתפס כמעצבנת, מתסכלת, נוקשה. ולעומת זה יכולה להיתפס כמהנה, מרתקת, משמחת. מה שבטוח הוא שההתמדה משתלמת וככל שהמודעות מתפתחת וההבנה, ההכרה, התודעה מתרחבת, הסערה נרגעת לאט לאט והכל נעשה קליל יותר, בהיר יותר, רגוע יותר.
כמובן, שיש נפילות, ויש שכחה, זהו חלק מהמשחק וגם את זה לומדים לקחת בקלות בפקולטה לקלילות :)

טוב, נראה לי שמספיק להפעם, ארחיב אולי עוד בהמשך על חוויותי ב'לימודים'. נתראה :)
אוהב אתכם/ן יא מלכים ומלכות שכמותכם