אגדה של סיפור

ויהי בימים ההם וימלוך המכונה 'אני' בהוויה אשר התהוותה בגוף ה'רוצה' אשר יצר את דמותו ותשלוט בו ביד רמה עד כי קרוב היה ה'רוצה' לאבד תקוותו.

סיפור סיפר ה'רוצה', עתיק יומין הוא ועקוב מדם.

ובסיפורו נפרד הוא מכל הקיים וגאוותו מושלת בו ותנחהו בכל אשר פנה.

סיפורו אשר סיפר תעתע בו כי האמין בו עד כי ישכח מאין בא ויהי כסומא באפילה.

ויהי ה'רוצה' רודף אחר חפצו, נמשל על ידי תאוותו ודחף מחשבתו כי בהם תלה את אושרו ושמחתו.

אך כאב וסבל ידע הוא, ואושרו אשר רדף, חמק ממנו, נעלם מעיניו כי נעצמו מבלי משים. דם רב שפך, ראשים רבים התיז, גופות רבות ביתר. כאבה נשמתו ועגמה נפשו במלחמותיו אשר לחם בעוז למען לא יחמוק ממנו סיפורו אשר אחז בכל כוחו ויחביאו מאחרי חומות גדולות ובצורות אשר שומרים רבים להם, מגדלים ותותחים כבדים בצריחיהם. שריון כבד עטה על שכמו וחרב חדה בידו אשר יגנו עליו מפני חיצי האויב וחרבותיו.

ובימים בהם אל המרחבים יצא להתבודד, היתה לוחשת לו הרוח.. עצור בני, אל נא תמהר, שאף אותי אל תוכך, מלאני בקרבך כי רוצה אני להיות דרכך, לנשוב מתוכך באלפי צורות שונות. בוא ונעוף יחדיו אל הלא ידוע. והרוצה נבהל מן הלא ידוע כי פחד הוא על חיי דמותו אשר יצר, ואותה יודע הוא ויתנגד בתוקף גדול וילחם על נפשו עד כי עייף ויפול וירדם.

ולמחרת היום קם הוא אל עבודתו אשר עסק בה שנים רבות וראשו
מורכן, גוו כפוף ופניו נפולות, עייף ממסע הצלב הארוך והמתיש אשר בצלמו ובדמותו יצר ואליו יצא מבחירתו השלמה. ותבוא אליו הרוח שוב ושוב ותלחש באוזניו את הדברים אשר ידע בעומקי תהומותיו, את אשר ישנו אל מעבר להרי החושך וליערות הקרח אשר ברא בסיפורו אשר בחר ללמוד בו את עצמו.

אל המסע יצא הוא לפני שנים רבות, סיפורים רבים באמתחתו, חוויות רבות בשקו ונשמתו תעיד את אשר ידע. עודנו מבוסס בדרכו, לומד את פשרו של הלא מובן, של הריק האינסופי ממנו הכל מתחיל ולא נגמר לעולם, את עצם היותו, את אשר הווה.

והיה כי מאס בסיפורו וסיפור חדש מבקש הוא לדמות בו את עצמו, כי עם ידידו השינוי הנמצא בתנועה מתמדת מבקש הוא לזרום. או אז מתעוררים בו שדיו אשר יצר, זרועותיהם ארוכות ומפותלות, שיניהם חדות, פניהם קשות ופרצופיהם לועגים אל מולו, לוחשים מילות אימה. ויתכווץ בו ליבו ונעתקה נשימתו.

אל הבחירה את תשובתו ביקש, האם למלחמה פניך? שמא נכנע אתה ומרים ידיך? שמא שם אתה מבטחך בעצמך, בבוראך ובאומץ מספר את סיפורך?

מתמלא הוא באימה, נזכר בדמותו הרודה בו

ומצליפה בו בשוט ללא רחם, מקריבה אותו על מזבח הפחד. שוב ושוב משספת את גרונו ודמו אשר ניתז אל כל עבר מכתים את וילונות נפשו.

שוב ושוב קם הוא לתחיה ומשיב מלחמה שערה לעתים מפסיד ולעתים מנצח.

וביום בהיר, ברגע אחד של שקט, דלק בו האור, אשר האיר את

האפלה הכבדה אשר שררה בו. מחזה נפלא לעיניו נגלה וליבו עלץ בקרבו והתרחבה נפשו והרוח נשבה בו. חיים פעפעו בקרבו, אש ניצתה ושלחה לשונותיה אל על מבקשת להתגשם, רוקדת, משתובבת. מים אשר עמדו, שבו לזרום בעוז שוטפים את הכל, משקים את אשר צמא, מרככים את הקשה שבסלעים. והאדמה פוריה ומבקשת לתת את שפע פירותיה. ומחוללת הרוח, אש ומים על האדמה, פוצחים הם יחד בריקוד מופלא של בריאה יפהפיה.

ארץ חדשה

סיפור חדש בחר לו הרוצה, כי לשעשוע הפכה דרכו ויצעד בה בשמחה ובטוב לבב, את עצמו יודע הוא ואת רצונו שחרר לחופשי למען ישחק בגן את אשר חפץ, את אשר עולה מתוכו, ממעמקי נשמתו. את דמותו בחר לו בצלמו, צלם אלוהים חיים, אהבתו מתפרצת כמעיין המתגבר עוטפת את הכל בהילה קסומה ושובת עין במראה.

וירד המכונה 'אני' ממלכות גאוותו ותכנע דמותו אל אהבתו של בוראה 
החפץ בטובתה ותשרתהו בלב שלם.

סוף טוב, הכל טוב.. :)

40 שנה במדבר

בהשראת סוף שבוע מכונן במדבר. 

למה לעזאזל לקח להם כל כך הרבה זמן? זה היה יכול להיות מסע של כמה ימים מקס'! האגדה מספרת שבני ישראל 'חטאו' ב'חטא' היאוש וחוסר האמונה.

כאשר המרגלים ששלח משהו 'לתור את הארץ' חזרו, הם סיפרו לעם כמה קשה ומסובך יהיה להכנס אל הארץ המובטחת מה שגרם לעם להכנס ליאוש ואמונתם אבדה ועל כן נענשו במסע ארוך ומפרך במדבר.

סיפורים כסמלים
אני רואה את סיפורי התנ"ך כסמלים, מטאפורות אשר מתארים את המציאות הפנימית/חיצונית אותה אנו חווים כבני אנוש.
סיפור המרגלים - הארץ המובטחת, היאוש, 'העונש', המסע הארוך שבני ישראל עשו במדבר, כמו סיפורים רבים אחרים להבנתי, מייצג את סיפור חיינו.
צועדים אנו במסע חיינו, תוהים, תועים, מנסים דברים, חווים חוויות, נופלים, קמים, מנסים להשיג, להרגיש טוב עם עצמינו, רוצים שיאהבו אותנו, מפחדים..

הארץ המובטחת - לתפיסתי, אין איזו ארץ זבת חלב ודבש הממתינה שנגיע אליה אלא זהו מצב תודעתי, הלך רוח או איך שלא נרצה לקרוא לזה. זהו מצב פנימי בו אנו לא מפחדים יותר מהצל של עצמינו, מתחברים עמוק אל תוך עצמינו, אל הליבה, אל השפע האינסופי היפהפה ממנו אנו עשויים, חושפים את עצמינו אל החיים בלי עכבות ובלי תנאים, זורמים עם השינוי שקורה כל הזמן בלי לפחד ולדאוג מה יהיה ומה יקרה ומה יחשבו, משחררים שליטה, לא מנסים תמיד לדעת ולהיות צודקים, מאמינים בעצמינו וביכולותינו המופלאות והבלתי מוגבלות ומגשימים זאת כאן בעולם הזה, עולם החומר, העולם הגשמי או איך שנבחר לכנותו.
מתוך ענווה, בצניעות אך ממקום שיודע את עצמו ואת יכולותיו.

חטא היאוש, חוסר האמונה - 'חטא' מלשון החטאה, החטאת המטרה. כאשר אם המטרה היא להגיע אל ה'ארץ המובטחת' או יותר נכון להבין שאנו כבר כאן ופשוט לחיות את זה, לחגוג את זה, לברוא את אשר נרצה מתוך אותו מקום חופשי, מקבל, אוהב. אזי החטאת המטרה פירושה לפחד מלחשוף, לבטא את עצמי, לפחד לנסות, לשנות, לבדוק מי אני באמת, לצלול את מעמקי פנימיותי ולראות מי אני? מה אני? למה אני מתנהג איך שאני מתנהג? מרגיש איך שאני מרגיש? מה אני עושה כאן בכלל? לחקור, להתנסות בחוויית החיים, לזרום כמו מים, לבעור כמו אש, לעוף באוויר ולהיות מחוברים לאדמה, לקרקע ולהגשים זאת במין ריקוד יפהפה של יצירה מופלאה, לחדור אל מעבר לחומות ההגנה שהצבנו אל ליבת הוויתנו הטהורה אותה אנו מבקשים לדעת, אותה אנו מבקשים להגשים.

העונש - אין אף אחד שם בשמיים שדן אותנו לחובה או לזכות. אנו אלה המענישים את עצמינו בכך שאנו שופטים את עצמינו, מלקים את עצמינו, מכניסים את עצמינו לדיכאון, כובלים את עצמינו, מונעים מהרוח שבנו לנשוב, מהמים שאנו לזרום, מהאש שרוצה לבעור, ליצור. אנו אלו החוסמים וסוגרים את עצמינו בפחדינו אל רעיונות חדשים, אל ארץ חדשה. כולנו בתוך תוכינו חולמים על חיים מתוך חופש מוחלט בו אנו מבורכים בשפע מכל טוב, חסרי דאגות, שמחים ומאושרים. 

המסע הארוך - למה זה לא קורה? מדוע אנו פועלים מתוך פחד, מגנים על עצמינו מפני מה? איפה החופש? איפה השפע? למה אנו סובלים?
כי כך אנו בוחרים.. בכל רגע ורגע יש בידינו הזדמנות לעצור לרגע ולעשות סוג של 'ריסטארט'. רגע, משהו פה לא מסתדר לי, משהו בפנים מעיק, מציק. למה אני מתעצבן כשאומרים לי כך וכך? למה אני מאבד עשתונות במצבים כאלו וכאלו? למה אני לא מתנהג באותנטיות? למה אני לא כנה עם עצמי ועם אחרים? מה אני רוצה בכלל? למה?
אני מפחד.. ממה? לכל אחד יש את תשובותיו ולרובינו אותם סיפורים ואותם חששות. וכך אנו יוצאים אל מסע ארוך אל עצמינו.. אל 'הארץ המובטחת'.

לקיחת אחריות
זהו מושג שרק לאחרונה, בשנה שנתיים האחרונות התחלתי להבין.
מה זאת אומרת לקחת אחריות? על מה? על מי? ולמה?
'לקיחת אחריות' להבנתי, פירושה להבין שאני אחראי על רגשותיי, על איך אני מגיב לסיטואציות שונות, למצב הרוח שלי, ובגדול, אני אחראי למצב הפנימי בו אני נמצא בכל רגע נתון.
כמובן שאנו יצורים המושפעים רבות מסביבתנו אך כאשר אנו מפתחים מודעות לכך ומזהים את אותם דברים ה'מקפיצים' אותנו, הגורמים לנו להרגיש רע, להגיב, לשנוא, לקנא, לשפוט וכאשר אנו מזהים את הסיבה לכך אנו מבינים כי הכל בעצם בידיים שלנו. אין את מי להאשים (אפילו שזה הכי קל וזה מה שאנו עושים באוטומט..), אפילו לא את עצמינו! 



תחושת אשמה
עוד 'בור' בו אנו נופלים רבות הוא 'תחושת האשמה' המלווה אותנו בנאמנות בכל צעד ושעל.
אנו חשים באשמה כשאנו רואים קבצן ברחוב, כשאנו לא עושים משהו שביקשו מאיתנו, כשאנו לא עומדים בהבטחתנו, כשאנו מבטאים את עצמינו באותנטיות, אוכלים עם הידיים, מפליצים, רוקדים, שרים, מקבלים משהו, מבקשים משהו ועוד ועוד.
למה אני חש אשמה? 
כי אני שופט את עצמי, כי אני חושב שאני צריך להתנהג בצורה מסוימת, ע"פ הגדרות מסוימות, כי אני חושב שהאחריות על  רגשותיהם של אחרים יושבת על כתפיי.
לקחת אחריות אין פרושו להרגיש אשם. להיפך, הכוונה היא לקחת אחריות על עצמך ועל עצמך בלבד. אין בידך לעזור לאף אחד ואין זו זכותך להטיף לאף אחד. אתה יכול להוות השראה למה שאתה מאמין בו ע"י 'להיות הדבר בו אתה מאמין' לעשות אותו, לדבר אותו, לחיות אותו. כמו שנאמר "נאה דורש, נאה מקיים".
ועל כן, יכולים אנו להסיר מכתפינו שק כבד ומעיק שכזה אשר אני מכנה 'אחריות על כולם' ולקחת אחריות קודם כל על עצמינו.
אין זה אומר להתנהג באנוכיות ולדאוג רק לעצמינו, ההיפך הוא הנכון. כשאתה מבין שהאחריות על עצמך היא בידך בלבד, כשאתה חי את זה, מתעוררת בך התשוקה להעביר הבנה זו הלאה, לעזור לאחרים לשחרר עצמם משעבוד האשמה והפחד.



-רק להזכיר, שכל הכתוב פה הוא דעתי וראייה מנקודת מבטי בלבד ואין בכך שום אמת אך רבים מהדברים שכתבתי מהדהדים חזק בתוכי ואני מאמין בהם.
ובנוסף, שכנראה כל המסע הזה נועד אך ורק כדי שאבין שלא הייתי צריך ללכת לשומקום. האם אני מבין? ממ.. לא בטוח.. איך מבינים? לא יודע.. ~)