אז מה עושים עכשיו? יש משהו מעניין? מה בא לי לעשות?
מתקשר להוא, מדבר עם ההיא, מצ'וטט עם ההם. רוצה לעשות משהו.
למה? בדרך כלל כדי להשיג משהו.
מה להשיג? כל מני דברים. סתם לא להיות לבד, להעביר את השעמום, להשיג תשומת לב, להרגיש אהבה, להרגיש טוב ועוד.
שמתי לב ש 99% מהדברים שאני עושה הם כדי להשיג משהו. וזה בדרך כלל משהו פנימי, כמו הרגשה טובה, סיפוק, אהבה, חופש, הערכה, שקט, שלווה.עכשיו, לפי מה שהבנתי עד עתה, מה שלמדתי, מה שהפנמתי, אושר, חופש, שמחה, סיפוק, אהבה, שלווה, אמיתיים הם אינם תלויים בדבר. מכיוון שאם למשל אני תולה את האהבה שלי במשהו, יעני מציב תנאי, אזי בטל התנאי בטלה האהבה. כמו שאמרו חכמינו כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם (פרקי אבות ה' משנה ט"ז)
ואז זה הופך את זה ללא אמיתי, למשהו שהוא לא מתקיים בזכות עצמו אלא 'תלוי' במשהו.
אני אתן דוגמא, למשל אם אני רוצה ללכת לפגוש חברים שאני אוהב או לפגוש איזה מישהי כדי להרגיש אהוב, כדי להרגיש מוערך, כדי להרגיש טוב, כדי שיהיה לי מעניין, כדי להרגיש שאני שווה משהו. זה אומר שאני יוצא מנקודת הנחה שכרגע אין לי את הדברים האלה, או שאני לא הדברים האלה, שאני לא מוערך, שאני לא שווה, שאני לא חופשי שאני לא שמח. וזה חבל.. כי מה שאני חושב על עצמי, מאמין שאני כרגע, זה מה שמתקיים, ע"פ חוקי הטבע והקיום. כיוון שהזמן היחיד הוא 'עכשיו'.
בפשטות, כרגע אני לא מאמין שאני חופשי, לא מאמין שהשמחה שלי לא תלויה בכלום, לא באיך שאני נראה ולא במה שאני עושה או יעשה, לא מאמין שאני שווה המון ושיש לי אוצרות לתת. וזו טעות איומה!
כי כולנו מתנות מהלכות! כולנו יהלומים מנצנצים אהובים ויפים. אנחנו החופש! אנחנו השמחה! אנחנו האהבה!
בטוח יצא לנו להרגיש את זה, להיות זה בכל מני רגעים בחיים בהם התמסרנו בטוטאליות לחווית ההווה. בין אם זו שקיעה שמיימית, בין אם זה לעשות אהבה ולהיות שם לגמרי בלי לתת למחשבות להפריע, להקשיב למוזיקה ולהתענג עליה, לרקוד מכל הלב. אנחנו בטח זוכרים שברגעים הללו הפכנו להיות השקיעה, הפכנו להיות המוזיקה, הריקוד, האהבה.
אז מה הבעיה? למה אנחנו מחפשים כל הזמן את הדברים האלה שכבר קיימים בנו, שהם אנחנו?!
העניין הוא שהלבשנו על עצמינו כל מני אמונות והתניות הסותרות ומסתירות מאיתנו את האמת האמיתית שאנחנו את היופי, את האלוהי שאנחנו. מה שיוצר אצלינו עמוק בפנים קונפליקט, סבל. האם זה חלק מהמסע שלנו כנשמות שבאו ללמוד את עצמן, להתפתח? אולי..
אז כחלק מדרך המודעות בה אני צועד, אני משתדל לשים לב לדברים שאני עושה. למה אני עושה אותם? מאיזה מקום זה מגיע? מה אני מנסה להשיג?
זה דורש המון תשומת לב, הקשבה, התבוננות וכנות!
עכשיו, אחרי כל התובנות הללו, עלתה בי שאלה..
אם אני כבר חופשי, אם אני השמחה, אני האהבה. אם הדברים האמיתיים אינם תלויים בדבר ולא דורשים סיבה. אז מה זה אומר לגבי הדברים שאני עושה? למה אני עושה אותם בעצם? למה לי ללכת לפגוש חברים? למה לי ללכת לרקוד? למה לי לכתוב את הבלוג הזה? מה אני עושה פה בכלל?
אדם חכם אמר לי, אנחנו כאן כדי להבין את זה באמת, אבל באמת, בכל התאים ובכל האיברים, להיות זה. ואז פשוט לחגוג את זה!
אנחנו בלונה פארק ענק צבעוני ויפהפה. ובמקום לשחק וליצור ולהנות ולאהוב אנחנו נלחמים וכועסים וכואבים. שזה אחלה כי זה חלק מהמסע, מהלימוד. אבל חלאססס לי אישית נמאס.
אז מה עושים בנידון?! :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה